הורות דרך אבל ואובדן יכולה להיות אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו, במיוחד כאשר זה יכול להיות כל כך קשה עבורנו. כולנו ההורים מאחלים שיוכלו להגן על ילדם מצער. אף אחד לא רוצה שהילד שלו, עם ניסיון והבנה מוגבלים, יצטרך לסבול מאובדן של כלב אהוב או מוות של הורה או סבא או סבתא יקרים. במיוחד עם ילדים צעירים שאולי לא מבינים מה קורה, תמיכה ותקשורת חשובה מאוד. כהורים אנחנו צריכים להיות שלהם עבור הילדים שלנו ולהודיע להם שהם לא סובלים לבד.
אבל החיים האמיתיים כוללים את האפשרות לדברים כאלה וילדים גדלים הכי בריאים כשמלמדים אותם להתמודד עם המציאות. האופן שבו הם מתעמתים עם עובדות יכול להיות מושפע, לחיוב או לשלילה, ממה שהם רואים מהוריהם, יחד עם דברי הוריהם.
תחושת עצב על אובדן ערך חשוב היא תגובה טבעית, אפילו בריאה. תארים וסגנון שניהם ישתנו, כמובן. אבל הקיצוניות של 'שפה עליונה נוקשה' סטואית או דיכאון חמור וארוך טווח עלולים לאותת על מסר לא בריא ל[tag-self]ילדים[/tag-self].
התגובות לאובדן של ילדים ישתנו באופן טבעי עם הגיל. ילדים צעירים מאוד אינם מסוגלים לתפוס את הקביעות או אפילו את חוסר הערך של האובדן. ילדים מגיל 5-10 בערך יסתכלו בזהירות על [tag-ice]הורים[/tag-ice] כמראה לרגשות שלהם. ילדים גדולים יותר עשויים אף למרוד ברגשות כואבים ולטעון שאינם חשים עצב.
בכל מקרה, זה מועיל להורים לאפשר לילדים להכיר בכנות בכל הרגשות שיש להם. אין לגרום להם להרגיש אשמה על רגשות ספונטניים.
יחד עם הבדלי גיל, וריאציות בטמפרמנט המולד ובאישיות (מושפעת חיצונית או מפותחת) בין אנשים יפיקו מגוון של תגובות. כל רגשות ראשוניים הם לגיטימיים ובריאים בדרך כלל.
אישיות בריאה עוברת בהדרגה דרך הרגשות הללו. החיים מביאים ערכים חדשים, יחד עם ההכרה שגם כאשר ערך אחד שאין לו תחליף אובד, לא כל הערכים אובדים בכך.
אנשים ישתנו כמה זמן ייקח להם לעבור את התהליך. כמה רגשות מתמשכים עשויים להימשך חודשים או שנים. אבל יש הבדל גדול בין השתקפות מפוכחת לבין [tag-tec]דיכאון[/tag-tec]. עזרה לילדים לראות ערך בראשון ולהימנע מהאחרון ידרוש הקניית ריאליזם.
הסיכון לאובדן גדול טמון בחיים. גם הורים יהיו שונים באופן שבו הם מגיבים כאשר הסיכון הזה יהפוך לעובדה. כשהם מפגינים גישה שמציגה לילד הערכה כנה של האובדן, הם עושים לילדם שירות. כאשר הם עוזרים לילד לחוות את הרגשות הללו ללא אשמה או הדחקה הם מועילים לילד שלהם.
אבל הורים יכולים בלי משים לשבש או לעכב את החזרה לגישה נורמלית ובטוחה בעצמה לחיי היומיום על ידי אימוץ האלטרנטיבות הכוזבות של ביטול קלות מדי של האובדן והדגשה מוגזמת עליו.
ביטול האובדן, שהילד עשוי לראות בו כמשמעותי, יכול להוביל להדחקה. הילד מתנער מרגשות שיש לו באופן טבעי. לחלופין, הוא או היא עשויים ללמוד לייחס ערך מועט או לא לכל חיים, אפילו לקרובים אליהם. ההשלכות השליליות הנלוות ברורות.
לחלופין, כאשר ההורה לא מצליח לעבור דרך הרגשות, הילד עלול להרגיש אשם בהחלמתו בקצב הטבעי. לחלופין, הם עשויים להרגיש נוטים להיות 'תקועים' כמו ההורה. אף אחד מהם אינו מועיל להורה או לילד.
בתקופות כאלה של עצב ואבל הכי קשה לשמור על ההשקפה שהחיים עדיין מציעים אפשרות לערכים משמעותיים. אבל זה גם הזמן שבו ההכרה הזו נחוצה ביותר, למען ההורה ולמען הילד.
הוסף תגובה